חבר יקר שנולד בעידן הצילום הדיגיטלי ”¦ תן לי להסביר שלא תמיד זה היה המקרה. לא. הייתה תקופה בה הוריך ואפילו דודך המודרני חיו כאשר תמונות פותחו על נייר . כן, כשקראת את זה.
והם לא נשמרו בזיכרון או בכונן קשיח פנימי. לא. התמונות ספגו נייר חום שנקרא סליל . הו איזה זמנים.
אנחנו לא הולכים לפרהיסטוריה . כאשר למצלמות היו 4 רגליים וצלמים היו זוחלים מתחת לווילון . לא. נישאר בשנות ה -70, ה -80 ואפילו ה 90. כאשר כמעט בכל בית הייתה מצלמה .
אבל מצלמה שבתוכה היה סרט . סרט חום עליו הושרו התמונות. במצלמות לא הייתה אפשרות לראות את התמונות ברגע שצולמו. לא ניתן היה למחוק אותם. מה שהיה מתועד בסליל היה לנצח .
ולצלם משם הייתה רק דרך אחת. היה צריך לקחת אותם לחנות, אשר בתורו פיתחה את הצילומים במעבדה חשוכה . התוצאה, כמובן, הועברה על הנייר. אין קבצים או קבצים דיגיטליים.
אלה היו זמנים של מותגים כמו פולארויד, פוג'יפילם או קודאק . מבלי להמשיך הלאה, האחרון מכר 90% מסלילי הצילום בשנת 1976 בארצות הברית . מי יגיד לך שתסתיים בפשיטת רגל רק לפני שלוש שנים?
והכל בגלל שהחברה הזו לא ידעה להסתגל להגעת הצילום הדיגיטלי. אבל זה סיפור אחר שנספר בפעם אחרת.
לחץ על הסרטון למעלה כדי לראות את הדו"ח ואת סקר הרחוב עם האנקדוטות והזכרונות של האנשים.
